יוגה והתעמלות

במקורה, יוגה היא תרגול של התבוננות ומיקוד מדיטטיבי, הדורש משמעת עצמית כבירה. מטרתה הראשונית של היוגה היתה לרפא את מכאובי החיים ולחסן את המתרגל מפני הסבל הכרוך בקיום האנושי. המתרגל היה חי חיי פרישות מהעולם, או לפחות מההשתוקקות למה שקיים בו, ומטרתו היתה להגיע לאיזון, שלוות נפש אמיתית, ותודעה צלולה רואת-כל.

מטרה זו נשארה תמיד מטרתה העליונה של היוגה, אך עם השנים התפתחו דרכים רבות לתרגל את היוגה והוגדרו מטרות נוספות. אחת הגישות שהתפתחה היא ההאטה-יוגה -- יוגה הרואה בגוף את הכלי שבאמצעותו ניתן להניע את תהליך השינוי בכל רבדי ההוויה של האדם. ההאטה-יוגה כללה בתוכה ניקיונות של הגוף, תנוחות פיזיות, תרגול הנשימה, תיעול האנרגיה בגוף באמצעות מה שנקרא מודרות וכינוס חושים ומדיטציה.

מתרגלים אלו החלו לתרגל יוגה לא רק בשל ההיבטים הרוחניים שבה, אלא גם על מנת להשיג כוחות ויכולות שליטה פנטסטיות על הגוף והתודעה שלהם. האטה-יוגה היא המקור לרוב שיטות היוגה המודרנית, וכיום נערך מחקר רחב יריעה השואף להתחקות על מקורותיה, לחשוף מי היו המתרגלים הראשונים ומה הניע אותם.

למה שאלות אלו מעניינות אותנו?

הכרת ההיסטוריה של היוגה יכולה לקרב אותנו אל היוגה האותנטית והמקורית. במאה השנים האחרונות, בעיקר עם הפריחה של היוגה במערב, תנוחות היוגה הפכו לעיקר התרגול, אם לא להיבט הבלעדי שלה. ביצוע התנוחות השתנה גם הוא, והיוגה מתורגלת למעשה כאילו היא אך עוד שיטת התעמלות -- כמו פילאטיס, שיטת אלכסנדר או פלדנקרייז.

אולם הקונטקסט של שיטות ההתעמלות האלה שונה בתכלית. היוגה לא "נולדה" כשיטת התעמלות. במקורה, היוגה היא נתיב רוחני מאתגר ביותר, כשבשלב מאוחר יותר בהתפתחותה הכירה בגוף ככלי עוצמתי היכול לסייע בהגשמת המטרה הרוחנית. מי שמתרגל תנוחות יוגיות מתוך הראיה העמוקה הזו של מטרתה, יבצע את התנוחות באופן שונה לחלוטין ממי שמטרתו היא אך ורק חיזוק השרירים והשלד והגמשת הגוף.

כיון שהרבה מתנוחות היוגה מתורגלות בסוגים וזרמים של פעילות גופנית והתעמלות, לא רק אלה שנימנו מעלה, אלא גם במחול אקרובטיקה ועוד, עולה השאלה מה ההבדל בין התעמלות ותרגול תנוחות היוגה.

ההבדל הגדול ביותר הוא במטרה.

ההתעמלות מטרתה ליצור שינוי גופני, לחזק ולעצב את הגוף. באמצעות היוגה ניתן להגיע לתוצאות דומות, אך המטרה של היוגי היא שונה -- הוא שואף לחוות חוויה רוחנית ונפשית, הוא רוצה לחוות טרנספורמציה ברמה עמוקה ביותר.

הן היוגה והן ההתעמלות משפרות את בריאות המתרגל, אך הדגשים שונים בתכלית. אם בהתעמלות ישאף המתרגל לגוף חסון ושרירי, הרי שביוגה השאיפה היא לתפקוד הרמוני של כל איברי ומערכות הגוף, באופן מודע ובשליטת התודעה. הגוף אמנם מתעצב, מתחזק ומרגיש טוב ובריא יותר באופן משמעותי, אך זו אינה המטרה הבלעדית אלא ההתחלה בלבד. התרגול הגופני משרת בעיקר תהליך טרנספורמטיבי ותודעתי, הכולל היבטים רבים כגון יכולת להתרכז, להבחין בדקויות, לשלוט ולהאריך את הנשימה ולהרגיע את המחשבות. היוגי מאמן את ה-mind שלו באותה מידה ובו זמנית לאימון הגוף. הוא מרוכז, ממוקד, מדויק וקשוב בכל נשימה ונשימה.

אם בהתעמלות עובדים לרוב על כיווץ שרירים וחיזוק הגוף ולאחר מכן מבצעים מתיחות על מנת לשחרר מעט את הגוף, הרי שביוגה העבודה היא בו זמנית על חיזוק והארכת השרירים. לאספקט הזה של התרגול יש משמעות לא רק בחוויה הפיזית אלא גם בחוויה הנפשית. אדם העובד מתוך חיפוש התארכות והתרחבות בגופו, באופן לא כוחני, יוצא עם תחושה של התרחבות רגשית.

המתעמל שואף להגיע למאמץ פיזי מרבי, הוא לרוב פועל באופן תחרותי והישגי, לעיתים במחיר של פציעת הגוף. היוגה מזמנת לנו חוויה אחרת. במקום לנסות להגיע הכי רחוק, הכי גבוה והכי מהר, היוגי מתרגל שינוי דפוסים מוכרים ולומד לוותר על ההישגיות והתחרותיות, ולהגיע ברמה הפיזית למנח המדויק והנכון ביותר בעבורו. התנוחה המושלמת היא המקום בו הגוף עובד ורפוי בו זמנית, בו הוא יכול לשהות בנינוחות ובאי מאמץ, ולאורך זמן רב.

טקסט מהמאה ה-18 מתאר את השלב הראשון בתנוחת הכפיפה קדימה בישיבה – פשימוטנאסנה – באופן זה: "שב עם הרגליים פרושות לפניך והמבט ממוקד בין הגבות, שאף, החזק את הנשימה ונשוף כל פעם לספירה של 12. חזור על תרגול זה במשך 12 יום". לא בדיוק התעמלות...